מה קרה בשנת 2023 שהצית את התבהלה ואת התבערה שמעסיקה את הציבור הישראלי היהודי זה חדשים אחדים? ברור כשמש שהצעת הרפורמה המשפטית של השר יריב לוין אינה הדלק שמפעיל את המחאה. עיון בדבריהם של אישים בולטים המזעיקים אותנו מפני סכנות הרפורמה מראה שהחרדה האמיתית היא המפגש עם בעיית היסוד של קיום מדינה יהודית בכלל ובמזרח התיכון בפרט. בעיית היסוד היא הזהות היהודית שיוצרת בידול מהטבע ומהסביבה המדינית הכללית.

זו בעיה אינהרנטית של עצם הרעיון הציוני עוד מימיו של הרצל. שיבת ציון היא תהליך חסר תקדים בהיסטוריה של המדינות, תהליך שאין לו היתכנות בדרך הטבע. לא קרה ולא יקרה שבני אדם שחיים בכל קצוות הגלובוס דורות רבים יאספו לארץ אבותיהם ההיסטורית ויחדשו את הגוף המדיני שנמחק אלפיים שנה קודם לכן. רק כח חיצוני לטבע הגיאופוליטי יש בו כדי להניע תהליך בעל הסתברות אפסית. הכח הזה הוא המסורת היהודית העתיקה שמקורותיה במעמד סיני לפני כ3300 שנה. לכן, עצם קיומה של מדינה יהודית במאה העשרים ואחת היא נס, והמשך קיומה תלוי בקיומו של הכח החיצוני לטבע אשר מאזן את ההתנגדות הטבעית וההתנגדות הדתית של שתי הדתות הבנות של היהדות, לעצם הרעיון של חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל. מכאן, שהמשך קיומה של מדינת ישראל תלוי גם היום בכח החיצוני לטבע והוא המסורת היהודית.

מסורת

המחזה טוביה החולב שמוצג בימים אלה בהפקה של התיאטרון העברי נפתח במופע המהלל את המסורת. נתן דטנר המגלם את דמות טוביה, מוסיף שהמסורת היא סוד הקיום בתת התנאים של העיירה "ואם תשאל מי המציא את המסורת ? זה לא חשוב". וזה נכון, מסורת היא תוצר של דורות רבים. אפשר לנסות לייצר מסורת חדשה, אך היא לא תהפוך למסורת אלא לאחר דורות רבים ומשהתבססה ועברה דורות רבים בלי להתמוסס, הרי שכבר אי אפשר ליצור בה שינויים מהפכניים בלי לאבדה לחלוטין והדבר לא תלוי במקורה ודרך יצירתה. לאורך כל ההיסטוריה הניסיונות ליצור מסורת יהודית חדשה, מעבר להתפתחות אבולוציונית טבעית, נכשלו. (התפתחות אבולוציונית קורית רק בצעדים קטנים והפיכים. אין מהפכות בטבע). דוגמה בולטת היא הרפורמה ביהדות אירופה וארה'ב שתוצאתה הבולטת ביותר היא נשירה המונית בתהליך של שלשה דורות.

שנת 2023 היא שנת היובל לאירועי מלחמת יום הכיפורים שהם, לעניות דעתי, המפתח להבנת המאבק הפנים ישראלי הנכחי. גורם נוסף שתורם להתלקחות המאבק בשנה זו הוא העובדה שאנו חיים בתוך העשור הראשון של הדור השלישי של המפעל הציוני. דור תרבותי הוא בן כארבעים שנה, זה משך הזמן של השפעתו של דור אחד. הדור הראשון של המפעל הציוני, שאפשר לאפיינו כדורו של בן גוריון, היה דור שזכה לפריבילגיה ייחודית. אנשיו גדלו בתוך המסורת היהודית, גיבשו זהות יהודית מוצקה אבל נטשו את הפרקטיקה של ההלכה וחלמו על גיבוש מסורת חדשה, שניתן לאפיינה במושג "היהודי החדש". יהודי שיהיה ריבוני במדינה יהודית אתנית אך עבורו הפרקטיקה של המסורת היהודית תוחלף בפרקטיקה חברתית, אליטיסטית, מודרנית וסוציאליסטית.

בעשור של שנות השבעים של המאה העשרים דור זה איבד את השפעתו והדור השני, דור הצברים, שהיו אמורים לממש את חזון היהודי החדש, קיבל אחריות להובלת המדינה היהודית בתוך העולם והסביבה המתנגדים לעצם הרעיון של קיומה. אולם, לרשות דור זה לא עמדה מסורת, הוא היה צריך לנווט את ההווה יש מאין, בלי ההנחיה של ההיסטוריה והמסורת ובלי הייעוד שהותווה על בסיס המסורת העתיקה. דור זה הפך לשבשבת והוביל את המדינה לפי רוחות הזמן בעולם המערבי. הסוציאליזם מת והקפיטליזם תפס את מקומו. במדינה המנוגדת לטבע המדינות זה מצב מסוכן.

כשלון הרעיון של היהודי החדש

בת בבת עם חילוף הדורות הראשון, נפלה עלינו מלחמת יום הכיפורים. ביום הקדוש, הותקפה מדינת היהודים על ידי שני צבאות חזקים מאוד, המנהיגות נתפסה לחרדה של "חורבן הבית השלישי" ותוך שלשה שבועות עקובים מדם התברר שבקרב נפלו 2200 בחורים. בני הדור השני לחמו כאריות וסיימו את הקרבות בואכה בירותיהן של האויבים, אך הציבור הישראלי יצא מחודש תשרי תשל'ד מחולק על פי שתי תובנות הפוכות. חלק מן הציבור הגיע למסקנה שהרעיון של היהודי החדש , הנבדל מן היהודי המסורתי של הגלות, זה שאפשר לאפיינו בביטוי "כאן לא יהיו פוגרומים" נכשל. המסקנה הבלתי מוצהרת אך מופנמת היתה שהמדינה היהודית נרדפת על ידי הגויים בדיוק כמו אבותינו בעיירות הגלות. ההתקפה הכוללת ביום הקדוש נתפסה בחלק זה של הציבור הציוני כפוגרום קלאסי ואם כך המסקנה היא שהציונות לא מילאה את הציפיות. זו היתה ה"מכה בפטיש" שהובילה לתובנה בלתי מוצהרת שהדרך למנוע פוגרום נוסף היא נטישת הדרך הציונית המדגישה את היהודיות של מדינת היהודים, בידול שמעורר את ההתנגדות הכללית. בהעדר התשתית של הרעיונית של מדינה יהודית, המוזכרת בהכרזת העצמאות, יש חשש שאנו קולוניאליסטים ככל האירופאים בעברם. וצריך לכווץ את המדינה היהודית לקווי 1949 בתקווה ששם יניחו לנו רודפי המדינה היהודית. זה היה שינוי מרחיק לכת בתשתית ההכרה הציונית שיהיו לו השלכות רבות במדיניות העתידית, וכך נולדה גם תנועת שלום עכשיו.

בניגוד לתפיסת כשלון הרעיון הציוני בחלק אחד של הציבור, ציבור גדול יצא מן המלחמה בתחושה שהנה הציונות ניצחה, היה פוגרום אך האויב הובס והדרך פתוחה להמשך הבנייה וההתפתחות של המפעל הציוני. הבה נמשיך בחזון ההתיישבות וההתבססות בארץ כולה ונבטיח את הגשמת החלום מחד והבטחת הקיום מאידך. כך נוצרו שני וקטורים הפוכים שלא ניתן בשום אופן לשלבם זה בזה, חייבת לבא הכרעה על כיוון הווקטור הנבחר. ההכרעה נדחתה למשך שנות דור שלם.

האפקט הפוליטי המיידי של מלחמת יום הכיפורים וחילוף הדורות הראשון היה הקמת ממשלת הליכוד הראשונה. אולם, האליטות של הדור השני הצליחו להמשיך ולאחוז בעמדות כח במדינה באמצעות המנגנונים המנהליים, האקדמיים והמשפטיים. כך התנהלה המדינה במשך כארבעים שנותיו של הדור השני כאשר הרב היהודי הציוני לא מצליח לממש את כוחו וכוחם של המנגנונים המנהליים והמשפטיים הולך ומתעצם. הבעיה היסודית שנוצרה בסתיו 1973 נותרה בעינה, לא הועלתה על שולחן הדיונים וכאילו הועלמה כלא היתה. ההכרעה נדחתה למשך שנות דור שלם. שני הווקטורים ההפוכים איזנו זה את זה, מחד ממשלה נבחרת ומאידך מנגנונים מדינתיים המנטרלים אותה שימרו את המחלוקת העמוקה מתחת לשולחן. מחד מאמצים לניטרול השפעת המסורת היהודית ונורמליזציה של המדינה לכדי "מדינת כל אזרחיה" ומאידך מאמצים להמשך המעשה הציוני של הקמת יישובים.

המכשול לנורמליזציה

כעשר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם א.ב. יהושע את ספרו "בזכות הנורמליות". ספר זה מבטא את החלום של ביטול היהודיות של המדינה ושימורה כמדינת היהודית תוך הגדרה מחודשת של היהודי כמי שהוא אזרח ישראלי ומשרת בצה'ל. עצם הרעיון מבטא את השאיפה שנולדה במלחמת יום הכיפורים, להיפטר מהגיבנת של היהדות המושכת התנגדות מכל עברי העולם והמזרח התיכון. זהו אוקסימורון משום שיהושע מוותר על הכח החיצוני לטבע, המסורת, שהוא הכח היחיד שיכול לאזן את הכוחות הרבים שפועלים לחיסול המפעל הציוני.

הפרופסור יחזקאל דרור הבין את הבעיה היטב וקבע " הבסיס הערכי-רוחני הבר-קיימא העמוק היחיד לציונות כתנועה של העם היהודי הוא היהדות".(דרור, "חידוש הציונות" 1997 דף 80) אולם חרף הצעות רבות שכלל בספרו, דרור לא הצליח להעמיד תחליף בר קיימא למסורתיות היהודית כבסיס לקיום היהודי בארץ ישראל. באחד הדיונים הפנימיים בקיבוצו, משמר העמק, קבע יעקב חזן "נכשלנו בניסיון לקיים חברה יהודית חילונית". בכך אישר את מהות הניגוד הלא ניתן לגישור בין החילוניות לבין המסורתיות במדינה היהודית לאחר מלחמת יום הכיפורים.

אחרים לא חיפשו פתרון לבעיה אלא המשיכו את "ווקטור הכיווץ" שנולד במלחמת יום הכיפורים על ידי מאמצים לביטול היהודיות של המדינה. ופנו למימוש החזרה לקווי 1949 באופן חד צדדי למעשה. בשנת 1989 הייתי פעיל בקבוצה בהנהגתו של הפרופ' אברהם וכמן המנוח, איש הטכניון שהגה את תכנית "השידרה הכפולה". באחד מימי הקיץ קיימנו מפגש עם המכון ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב ושם הבנו את הרעיון שעמד בבסיסו של הסכם אוסלו. בתמצית הוסבר לנו שאין שום משמעות לקיומנו היהודי וההיסטוריה שלנו כאן. הוסבר לנו שאנחנו בארץ ישראל כמו הצרפתים באלג'יריה ומשפט הסיכום מטעם ראש המכון בזמנו חשף הכל באמרו, "חברה, אנחנו חלשים, עלינו לתת לערפאת את מבוקשו ולקוות שהוא יתן לנו הסדרי בטחון".

לפני שנים אחדות הודה מר רון פונדק שהסכם אוסלו, שהוצג לציבור כניסיון ליצור מציאות שתאפשר קיום המדינה היהודית ותשקיט את מהרסיה, היה בראש וראשונה מהלך חד צדדי שנועד לבטל את היהודיות של המדינה ולהגדירה מחדש כמדינת כל אזרחיה. זה היה ניסוי מנותק מן המציאות, שכצפוי נכשל. והיהודיות של המדינה המשיכה להתקיים.

כיוון שהסכם אוסלו לא הצליח לשנות את הסטטוס של המדינה היהודית, מסקנת שואפי הנורמליזציה של המדינה היתה שיש מכשול אחד המונע את הפיכת ישראל למדינה נורמלית והוא הכח הפוליטי של הציבור המכונה "הציונות הדתית". אלה שיצאו ממלחמת יום הכיפורים על ווקטור המשך ההתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל. אלה אנשים שמצד אחד הם מודרניים לכל דבר, לוחמים, קצינים, מהנדסים, חקלאים ופרופסורים, לכאורה נורמליים, אך הם גם דבקים במסורת העתיקה ומונעים את הנורמליזציה של המדינה כחזון א.ב. יהושע. המסקנה היתה שיש לחסל את הכח הפוליטי הזה ואת זה ניתן לעשות על ידי חיסול מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, במלחמת אזרחים.

זו היתה התפיסה שהובילה לתוכניות ההתנתקות וההתכנסות. צה'ל גויס לצורך שלב זה של המאבק הפוליטי למען הנורמליזציה והיו שהצהירו שהם מקווים למלחמת אזרחים. רק בחסדי שמיים לא התלקחה אש חיה, וזאת בזכות צניעותם וממלכתיותם של צדיקי גוש קטיף שלא הרימו יד על החיילים ששולחו בבתיהם להחריבם. בחודש מרץ 2006 זכתה מפלגת קדימה ברב משמעותי שאפשר התקדמות לקראת ביצוע תכנית ההתכנסות (חיסול מרבית היישובים ביהודה ושומרון). התגובה הראשונה של אהוד אולמרט ששודרה ברשת ב' עם היוודע תוצאות המדגם ביום הבחירות לכנסת, היתה "אני רוצה לחיות במדינה נורמלית שכיף לחיות בה". בכך הוא תמצת את חזון הדור השני. לא בכדי הוא לא הזכיר "מדינה יהודית" . הסתבכות מדינת ישראל במלחמת לבנון השנייה סמוך לכך חיסלה את תכנית ההמשך שכונתה "התכנסות" ומפעל ההתיישבות ממשיך להתפתח והכח הפוליטי של בולמי הנורמליזציה המשיך להתפתח.

המערכה השלישית

לאור כשלון חיסול הכוח הפוליטי של הציונות הדתית על ידי ה"התכנסות" קיבלנו את השלב השלישי במערכה לביטול היהודיות של המדינה. המערכה התנהלה הפעם בשני ראשים. מערכת המשפט, בהנהגת השופט בדימוס אהרון ברק, קיצצה בהדרגה כל השפעה של המסורת היהודית במשפט הישראלי ובמערכת הערכים של החברה. בהמשך עברה לתקיפה חזיתית של ראש הממשלה שעוונו הגדול היה שהוא מנהיג בכישרון קואליציה שכוללת את מקדמי המדינה היהודית. במקביל ביצע נפתלי בנט שליחות שבה חדר לתוך הבית היהודי, כסוס טרויאני, וגרם להחלשת הכח הפוליטי של הציונות הדתית. אלא שכאן הגענו שוב לארבעה עשורים והגיע זמנו של הדור השלישי.

הדור השלישי

בעשור האחרון מאבד הדור השני, את השפעתו ובני הדור השלישי מקבלים את כח ההנהגה לידיהם. השוני המשמעותי ביותר בדור זה הוא שרבים מבניו משקפים שלשה תהליכי עומק בישראל.

א. שינוי גדול בציבור היהודי עם עליית כוחה של המסורתיות שאינה אורתודוקסית אך היא מקדשת את המסורת היהודית.

ב. התנגדות להמשך המכבש האדמיניסטרטיבי שחונק את הכח הפוליטי הציוני והמסורתי והכרה בכישלון המאמצים להשיג לגיטימציה על ידי התקפלות. כך צמח דור שהעמיד מנהיגות פוליטית שאומרת "לא עוד". צריך לעשות שידוד מערכות ולשחרר את המדינה מלפיתת המנגנונים ומערכת המשפט שמתערבת בתחומים לא לה. הדגמה חיה לשינוי זה ראינו בסרטון של איש בשם אהרון מאיר, תושב קריית שמונה שהעמיד מחסום בשערי קיבוץ כפר גלעדי ואמר "עד כאן". מאיר הסביר "עברו הימים שבהם זלזלתם בקרית שמונה, אתם לא תחסמו לנו את העיר לצורך ההפגנות שלכם. נגמר, אנחנו חוסמים אתכם".

ג. התפתחות ההכרה בכך שההתנגדות המדינית לעצם קיומו של המפעל הציוני היא מהותית, שלא תחלוף וצריך להיערך לקיום רב דורי תחת איומים בלי אשליות של פיוס האויב.

בבחירות 2022 באו שינויים אלה לידי ביטוי בהרכב הכנסת. בלי שום קשר לתוכנית לוין – רוטמן לתיקון מערכת המשפט הזדעקו מנהיגי המרכז – שמאל, ואנשי הדור השני כבר במוצאי יום הבחירות וטיכסו עצה. לאחר שהבינו שנפל דבר, מה שהיה לא יהיה, יצאו למלחמה פוליטית כוללת תוך איומים במלחמת אזרחים. העובדה שהכוח הפוליטי של הציבור הציוני הדתי, הכוח אותו ניסו לבטל זה שלש רגלים, צמח ויצא מהקלפים עם לא פחות מארבעה עשר מנדטים, היתה מקור לזעזוע פוליטי עמוק במחנה המתנגד.

המחאה

אנחנו נמצאים בתוך מאבק גדול שאין לו קשר לרפורמה המשפטית. זהו מאבק לשימור עמדות כח של תומכי המדינה הנורמלית באמצעות מערכת המשפט המגויסת, והמנגנונים המנהליים של המדינה. המטרה המרכזית אך המוסתרת היא המשך נטרול היכולת של הממשל הנבחר באמצעות ההליך הדמוקרטי לממש מדיניות כפי שקרה במשך ארבעים שנות הדור השני, מאז קיץ 1977. עם היוודע תוצאות הבחירות ביום ז' חשוון תשפ'ג (אחד בנובמבר 22) הכוחות ששימרו יכולת נטרול ממשלות ימין הבינו שמשהו גדול השתנה. כאן יצא השמאל למלחמה כוללת שמטרתה הפלת הממשלה הנבחרת.

בחינה פשוטה של דברי המנהיגות האקדמית והפוליטית של "המחאה" מראה שהרפורמה אינה מושא המאבק אלא רק הנרטיב המשמש לגיוס ההמונים באמצעות הפחדות. דוגמה לכך אפשר לראות בדיון שהתקיים במסגרת ארגון של אנשי אוניברסיטה בשאלה "אקדמיה ודמוקרטיה ומה שביניהן" . הדיון לא הצליח להגדיר את הסכנה לאקדמיה בגין רפורמת לוין, אולם, בתשובה לשאלה שחרר אחד הדוברים (אשר כבר לפני כעשרים שנה תקף התנהלות בית המשפט תחת השופט אהרון ברק שפלש לתחומים לא לו) את צפונות ליבו. הוא ציין בזעם שחמש מפלגות השותפות לליכוד בקואליציה הנוכחית רוצות להשליט כאן תיאוקרטיה במקום דמוקרטיה. כמובן שאין שום רמז ושום בסיס להאשמה זו, אך היא משקפת את החרדה מפני התחזקות המסורתיות בישראל וכשלון הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה הנורמלית. החרדה הזו היא המניעה את המחאה הנוכחית.

המחאה מאורגנת היטב ויש כוחות חיצוניים (למשל היהדות הליברלית בארה"ב), כאלה שגם עבורם מדינה יהודית היא דבר לא רצוי, שתומכים במחאה בשמחה. אולם, כיוון שברור שהמחאה היא מאבק לשימור עמדות כח בעוד שרב מוצק בציבור היהודי רוצה לראות שחרור של המדינה מצבת החנק של המנגנונים וקידום המסורתיות המסקנה המתבקשת היא אחת.

הרפורמה אינה מהפכה משטרית שכן היא בס"ה חזרה למסגרת מערכת משפט שהתקיימה כאן עד לפני תקופת אהרון ברק. אז לא היתה דיקטטורה והדמוקרטיה חגגה. כל הצעקות סביבה הן תכסיס של קיום נרטיב שאפשר לגייס באמצעותו המונים אחוזי חרדה. יצירת חרדה היא דרך יעילה לגיוס המונים (כפי שמראים מחקרים אקדמיים חשובים). ציבור גדול נתפס לחרדה מפני הציבור המסורתי, והשבר שנוצר במלחמת יום הכיפורים הועבר למאבק גלוי ברחובות עיר. חמישים שנות הדחקה הסתיימו במוצאי יום הבחירות ביום הראשון של חודש נובמבר 2022.

השקט לא יחזור למקומו גם אם לוין ורוטמן יגנזו את הצעות החוק שהכינו. אנשי המחאה מצידם לא ישובו לרגיעה כל זמן שלא יחזור המנגנון של נטרול כח נבחרי הציבור על ידי המנגנונים הלא נבחרים, המאבק יימשך. ואם כך, אין טעם לוותר על החקיקה ויש לחדשה לאלתר ובמהירות. האיומים בשפיכות דמים והרס המדינה הם נרטיב מלאכותי , מנותק מן המציאות. אין ספק שחקיקה עכשיו תגרום לסרבנות צבאית, להשתוללות ברחובות, להשבתת אוניברסיטאות ומפעלים. יהיה נזק אולם, המפעל הציוני דומה לאורגניזם חי במובן זה שהוא תלוי במסורת כשם שכל אורגניזם חי תלוי בשלמות הDNA שלו. אחת התכונות החשובות של כל אורגניזם היא יכולת ההתחדשות. המהומה שתקום כאן תהיה כואבת אך כמו בכל ניתוח רפואי שבו שגורם לכאב, יש שגשוג לאחר תקופת התאוששות, גם כאן, השלמת החקיקה תעורר תגובה של שיתוק והפרעת סדרי החיים זו תקופה קשה שאם נגזר עלינו לחיות אותה, יהיה עלינו לעבור אותה כדי לעבור לצורת התנהלות המתאימה ליעדי המפעל הציוני. אין לי ספק שההתאוששות תהיה שלמה ומהירה משום שמובילי המחאה נאבקים לשימור מציאות שעבר זמנה ולא למען עתיד שונה ולא למען ייעוד חיצוני לטבע. לכן, חקיקה עכשיו, חד ומהיר, כדי שגם המשבר יהיה קצר היא הדרך הנכונה.

כאשר בית המשפט יחזור לעסוק בשיפוט ולא יעסוק בהתוויית הזהות של המדינה בניגוד לעמדת רב נבחרי הציבור נוכל להתחיל בדיון מעמיק ומשוחרר בשאלת הזהות של המדינה המיוחדת. נוכל לקיים את הבירור בין שני חלקי הציבור היהודי בישראל, (המייצגים את שני הווקטורים שנוצרו במלחמת יום הכיפורים) ולדון בשאלה החשובה של הזהות של מדינה יהודית שתוכל להתקיים דורות רבים. כידוע, משברים ושינויים תרבותיים קורים בחילופי דורות. מדינה יהודית זקוקה למסורת כדי לשמור על ערכיה המנוגדים לסביבתה גם במעבר מדור אחד לדור יורשיו. זו נקודת החולשה של כל מפעל המנוגד לטבע והמפעל הציוני הוא דוגמה בולטת לכך.

בטקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי יום העצמאות תשפ'ג הוזמן הפרופ' אמנון שעשוע לדבר בשם זוכי הפרס. הוא פתח את נאומו באמרו "אנחנו חיים בתוך נס ". נס הוא מציאות שקורית שלא בדרך הטבע אלא בזכות כח שהוא חיצוני לטבע, הכח הזה הוא המסורת העתיקה שבכוחה נאספו אבותינו, בני הדור הראשון לכאן ובכוחה אנחנו נמשיך לקיים את המפעל הציוני. הפתרון להמשך הנס הוא התאגדות סביב המסורת העתיקה והמתחדשת במדינה שזהותה היהודית מאומצת ומהווה מצפן לווקטור ההתפתחות העתידית. הדור השלישי דורש דיון ענייני בנושא זה בלי מאבק על עמדות כוח מן העבר. מאבק שאין לו סיכוי לבנות עתיד יהודי בארץ ישראל משום שהוא לא מבוסס על כח חיצוני לטבע.

י"ז בשבט תשפ"ג - 8.2.2023

פרופ' אלישע האס

חבר בהנהלת חוג הפרופסורים ועמד בראשו בשנים האחרונות